אלו חלבונים מהלתת. גושי החלבון האלה יופיעו בשני תזמונים.
ב׳הוט ברייק׳- השלב שבו מתחיל לרתוח הנוזל.
וכן בהורדת הבירה מהאש, ותחילת הקירור.

שימוש בטחב אירי/ ווירלפלוק לקראת סוף הרתיחה – הטחב האירי, בעזרת הסבר מסובך הקשור למטען חשמלי, ממצק את החלבונים ומשקיע אותם לתחתית הסיר. הטחב האירי מגיע בצורה המזכירה אבקה, ואילו הווירפלוק מגיע כטבליות המכילות את מיצוי החומרים הפעילים של הטחב האירי.
את שני החומרים יש להוסיף כ-10 דקות לפני סיום הרתיחה.
ווירלפול– מתאים לעבודה עם צ’ילר זרימה נגדית וכן באופן פחות יעיל למקררים בשאר השיטות.
עם סיום הרתיחה (ובמיוחד אם השתמשנו באחד מחומרי ההצללה) נערבב בעוז את התירוש הרותח בעזרת המשוט שלנו, ליצירת מערבולת. יש למקם את מכסה הסיר ולהניח למערבולת לסחרר את החלבונים למשך כחמש דקות לפחות. עם תום התהליך תתקבל “עוגה” בתחתית הסיר העשויה מחלבונים ומשאריות הכשות הבלתי רצויות.
קולד ברייק– יש לשאוף לקירור התירוש במהירות. כאשר התירוש מתקרר במהירות, החלבונים מתמצקים ושוקעים לתחתית (במקרה של צ’ילר טבול- תחתית הסיר, במקרה של צ’ילר זרימה נגדית- תחתית מיכל התסיסה). ככל שהקירור מהיר יותר- כן רבה התמצקות החלבונים.

קודם כל נשאלת השאלה- מהי סיבת המעבר לבישול אולגריין?
ההבדל הפרקטי העיקרי בין בישול מרכז ובישול מגרעינים הוא מקור הסוכרים.
בנוסף, ניתנת שליטה גבוהה יותר (עם פיתוח המיומנות) על התוצר הסופי מבחינות שונות, כגון צבע, לדוגמה.
על מנת “לשאוב” את הסוכרים מגרעיני הלתת יש להעביר אותם תהליך המכונה “מאש”. שלב זה הוא הבדל המפתח בין בישול אול גריין ובישול רכז.
לצורך ביצוע שלב המאש ניתן לנקוט בשתי דרכים עיקריות- שימוש במספר כלים (תוך שימוש במאש טאן) או שימוש אך ורק בסיר הבישול (בשיטת BIAB).
לכל דרך ושיטה יתרונות וחסרונות, והדיון בהן רב.
לפיכך נחזור לשאלה הראשונה- מה סיבת המעבר מרכז לאולגריין? הוזלת מחירים? פיתוח מיומנות? חשק לעבודה ולבנייה של מערכת בישול מורכבת יותר? עלייה בנפחים?
כשהתשובות לשאלות אלה יהיו ברורות, מגיע הזמן להתעמק בשיטות השונות, ביתרונות ובחסרונות שלהן, ובהתאמה האידיאלית למבשל הספציפי.
נקודות מרכזיות שמבדילות בישול מגרעינים בלבד, בנפח מלא, מבישול מרכז, בנפח חלקי, הן: בקרת טמפרטורה במאש, סינון הגרעינים, ניוד הנוזל, וקירור.

על מה אנחנו מדברים?
לצורך בישול בירה מגרעינים בלבד (לא רכז לתת) יש צורך במיצוי הסוכרים מסוגים שונים של לתת בסיס. תהליך מיצוי זה, של המרת ופירוק עמילנים לסוכרים שונים הניתנים לפירוק ותסיסה על ידי השמרים- נקרא תהליך המאש. לתתי הבסיס, המשמשים את המבשל כמקור לסוכרים, נבדלים מהלתתים המיוחדים (המשמשים אותנו בשלב ה-steeping בבישול בירה מרכז) בכך שהם מוכרחים לעבור את תהליך המאש. לצורך ביצוע תהליך זה קיימות שתי שיטות עיקריות- מאש במיכל ייעודי (מאש טאן) או מאש כבר בסיר הבישול- (brew in a bag( BIAB.
מעט היסטוריה
שיטת ה-BIAB הינה שיטה מודרנית יחסית, באופן מפתיע. מדוע מפתיע? השיטה, כפי שנראה בהמשך, פשוטה יותר לביצוע, אינטואיטיבית יותר, מצריכה פחות ציוד, ולטענת רבים- אפקטיבית יותר. לכן מפתיע שדווקא הפיתרון ה"מסובך" יותר, כביכול, היה הראשון להתפתח. BIAB החלה כשיטה “חתרנית” למדי ונתונה למחלוקת בקרב מבשלי בירה חובבים באוסטרליה. הטענה העיקרית כנגד השיטה הייתה שבעזרתה ניתן להפיק רק בירות דלוחות, הנמוכות ברמתן ואיכותן מבירות שבושלו בשיטה המסורתית. עם זאת, כיום בישול BIAB הולך וצובר תאוצה, ומעניק למבשל הביתי הרוצה לעבור מבישול מרכז לבישול מגרעינים מעבר נוח, טבעי, ומינימליסטי.
ציוד
באם את/ה כבר מבשלים בירה מרכז וגרעיני לתת מיוחד, ניתן לצאת מנקודת הנחה שרוב, אם לא כל הציוד- כבר נמצא ברשותכם. לכן- התוספת היחידה לציוד המבשלה שלכם תהיה השק המכיל את הגרעינים. על השק להיות מספיק גדול על מנת להכיל את כמות הגרעינים שלכם, ומספיק חזק כדי להכיל את אותם גרעינים כשהם רטובים (באיזור ה-10-15 ק"ג). סוגי הבד המומלצים לשק זה הם פוליאסטר סינטטי 100% או Volle. ההמלצה לרוב היא הכנת השק באופן עצמאי כך שיתאים בצורה מיטבית לסיר הבישול שברשותכם.EquipmenBasicBIABבעת בישול בשיטת BIAB, ניתן לומר שנפח סיר הבישול שתזדקקו לו הוא כ-פי שניים מנפח הבירה הסופי שברצונכם בסיר. כמובן שאמרה זו אינה חפה מטעויות ותלויה במשתנים רבים. ראו מחשבון נפחים המצורף.
אם כך- במידה וכעת אתם מבשלים מרכז בנפח קטן ואז מדללים- תאלצו לעבור לבישול בנפח מלא- הגדלת גודל הסיר ושימוש במקור חום גדול מספיק לצורך חימום כמות הנוזל הגדולה.
מהלך העבודה
לאחר ביצוע החישובים הדרושים, ניתן להתחיל בעבודה.
מזגו אל סיר הבישול את המים בנפח המתאים (= נפח אשר לאחר הוספת הגרעינים לא יעלה על גדות הסיר), והתחילו בחימום המים. ברצוננו להגיע למים בטמפ’ מסויימת לשלב המאש (בד"כ 65C-66C) ולכן עלינו “לפצות” על אובדן טמפ’ בעת הוספת הגרעינים, ולחמם את המים מעט יותר, ניתן לעקוב אחר כלל אצבע של 3C יותר מהטמפ’ הדרושה, אך רצוי ללמוד את המערכת האישית ואובדן הטמפ’ הממוצע.
רק לאחר הגעת המים לטמפ’ הדרושה הכניסו את השק אל הסיר. וודאו כי השק מאובטחbrew-in-a-bag-false-bottom הייטב לאורך שפת הסיר, כדי שלא יחליק פנימה. באם השק נוגע בתחתית הסיר, תיתכן “שריפה” של תחתית השק וכן של הגרעינים הצמודים אליו. אם זה המצב- ניתן להניח בתחתית הסיר רשת נירוסטה הפוכה על מנת ליצור מעין “במה” שתגביה את השק ותרחיק אותו מן התחתית החמה. לאחר איבטוח השק ניתן להתחיל לפזר את הגרעינים לתוך המים. בשלב זה יש לוודא ערבוב מתמיד ופירוק של “עוגיות” הלתת העלולות להיווצר. זאת על מנת להגדיל ככל הניתן את היחס בין שטח הפנים והנפח של הלתת והמים, לצורך מיצוי רב יותר של סוכרים.
כעת, בשלב המאש, ניתן לשמור על טמפ’ היעד של הגרעינים בקלות בעזרת שליטה על מקור החום. הקפידו כי אינכם שורפים את תחתית התערובת.
לאחר שלב המאש ניתן להוציא, בזהירות רבה, את השק, ולתת לנוזלים הכלואים בו לטפטף אל תוך הסיר. את השק הסגור ניתן להניח בכלי קיבול לצורך ליקוט נוסף של נוזלים, והוספה שלהם אל סיר הבישול בשלב מאוחר יותר.
מנקודה זו ואילך, המשיכו בשלבי הבישול כפי שאתם רגילים ולשיטתכם- הרתחה, תוספות כשות, קירור, והגשת שמרים.

נהוג לומר כי בבישול אולגריין יש חשיבות להרתיח שעה (בסיר פתוח) על מנת לאדות תרכובת הנקראית DMS הגורמת לטעמי לוואי. סוגי הלתת הנוכחיים, והידע המחקרי והיישומי המודרניים, מוכיחים כי כבר אין צורך בשעה שלמה של רתיחה, ואפילו לא ברתיחה עזה במיוחד, על מנת לנדף את מעט ה-DMS שנוצר.
בבישול מרכז, הרכז עצמו כבר בושל, כך שהרתיחה עצמה נחוצה לנו בעיקר לשם עיקור הנוזל ואיזומרציה של הכשות.
איזומרציה מושלמת בדרך כלל תוך כ-45 דקות, ונהוג להרתיח 60 דקות, ליתר ביטחון. שימוש בזני כשות עם אחוז חומצות אלפא גבוה, או פשוט בהרבה כשות, וחישוב בתוכנת בניית מתכונים יעזרו לכוון את המרירות לרמה הרצויה.

לתתים קרמליים ולתתים קלויים אינם דורשים המרה אנזימטית מכיוון שהעמילן שבהם עובר המרה (קירמול, חריכה) כך שאינו מתפקד יותר כמקור סוכרי ולכן גם לא משמש כמצע לפעילות האנזימים.
לתתים הזקוקים לפעילות אנזימטית הם אלו אשר העמילן בהם זמין: כל לתתי הבסיס כדוגמת פייל אייל, פילזנר, מאריס אוטר, חיטה, לתת מעושן ועוד.

• שמעתי שצריך להוסיף סוכר לבירה. למה?
  את הסוכר נוסיף בשלב בקבוק הבירה. בשביל הגיזוז.
  מטרתו של הסוכר היא לעורר את השמרים לתסיסה שניה בבקבוק. הפחמן הדו חמצני שיווצר בתסיסה זו לא יוכל להשתחרר מהבקבוק, ויתמוסס לתוך הנוזל.

לרוב משתמשים באבקת סוכר תירס (או דקסטרוז בשמה השני). עם זאת- ניתן להשתמש למעשה בכל מקור סוכרי אשר יעורר מחדש את תסיסת השמרים בבקבוק.
יש לקחת בחשבון שסוכרים שונים יתססו ברמות שונות ובכך יעניקו רמות גיזוז שונות, וכן טעמים ייחודיים (במידה ואינם נייטרלים בטעמם).
בסוכר שולחני רגיל ופשוט, לדוגמה, משתמשים ב-90% מהכמות שהיינו משתמשים בה אם היה מדובר בסוכר תירס.

לא באמת.
משתמשים בסוגי סוכר שמנוצלים כמעט במלואם על ידי השמרים- ככה שלא נותר סוכר שימתיק את המשקה

כמובן! וגם הפקקים. כל דבר שנוגע בבירה מהשלב שבו היא הפסיקה לרתוח, ועד השלב שהיא נמזגת.

השיטה הפשוטה והבזבזנית:
לטבול אותם בנוזל החיטוי ולייבש. בשיטה זו נבזבז כמות רבה של תמיסת חיטוי, וככל הנראה של זמן, אך נחסוך בציוד ובמקום.
השיטה הפשוטה והחסכונית:
שימוש במשטף בקבוקים קנוי. ניתן לרכוש בכל חנות ציוד להכנת בירה ביתית. נוח יותר.
השיטה המסובכת:
ניתן גם לחטא בקבוקים בתהליך של עיקור- בחום, בתנור אפייה, או בהרתחה.

על מנת שיווצר גיזוז אחיד בבירה, יש להמתין תקופה של כעשרה ימים (לפעמים יותר, אם קר, למשל) עד שהתסיסה השניה תסתיים והשמרים יהפכו את הסוכר ל-CO2 (ועוד טיפ-טיפה אלכוהול).
בנוסף, בירה צריכה “להבשיל” או “להתייצב” למשך תקופה. מדובר על פרק זמן מרגע אריזת הבירה בו הטעמים עדיין משתנים באופן משמעותי, או לפחות כזה שניתן לשים אליו לב.
כמובן שהתקופה משתנה מסוג בירה אחד לאחר, ובין מתכונים שונים. לאט לאט ניתן ללמוד על כל מתכון כמה זמן דרוש לו.
באופן כללי ניתן לומר שבירות בהן הכשות מהווה רכיב מפתח באופי הבירה, בדמות טעמים וארומות- מומלץ לצרוך את הבירה כמה שיותר טריה עקב העובדה שמאפייני הכשות נמצאים באופן מתמיד במגמת ירידה והתנוונות בבירה.

הצורה שבה בירה תתישן תלויה בהרבה מרכיבים. יש בירות שיותר טעימות טריות (בירות כשותיות מאבדות מהכשותיות ככל שעובר הזמן) ויש בירות שעדיף להן להתיישן (בלגיות כהות למשל).
הדרך הטובה ביותר לבדוק איך בירה מתיישנת, היא “לשכוח” כמה בקבוקים איפשהו ולבוא פעם בכמה חודשים לבדוק את הבירה, ולכתוב את חוויתכם.
ככל שבירה מתיישנת, מתרחש בה תהליך של אוקסידציה. ככל שיש יותר חמצן בבקבוק בזמן הביקבוק, תהליך האוקסידציה מתרחש מהר יותר. כמו כן, ככל שטמפרטורת האכסון גבוהה יותר, כך האוקסידציה מתרחשת מהר יותר.
טעמים כשותיים נוטים להתחוור ככל שעובר הזמן, ולכן מומלץ לשתות בירות כשותיות כמה שיותר טריות.
הכלל תופס גם לבירות פירותיות\חריפות יותר, ככל שעובר יותר זמן, כך הטעם הפירותי\חריף פחות מורגש.
בירות בעלות אחוז אלכוהול גבוה יותר, נוטות להתיישן טוב יותר, כמו כן , בירות בעלות רכיבים מאלטיים “כבדים” יותר, נוטות להתיישן טוב יותר (למשל סטאוטים, או בלגיות כהות).
בסופו של דבר הכל עניין של ניסוי וטעיה (וגם תהייה), הדרך הטובה ביותר לבדוק אם בירה מתיישנת היא פשוט ליישן אותה ולבדוק אם אתם אוהבים את התוצאה.

לכל תווית יש את הסיפור שלה.
תוויות של מבשלות מסחריות גדולות, העשויות נייר ומודבקות בעזרת מעט דבק נוזלי פשוט (גולדסטאר, לדוגמה) יורדות אחרי כמות דקות במים חמימים.
תוויות מטאליות או פלסטיות (ויניל) הנמצאות בשימוש במספר מבשלות ישראליות יכולות לרדת בקלות יחסית על ידי קילוף מהיר ואחיד (כמו פלסטר) בטמפ’ החדר. שימו לב שתוויות מטאליות עשויות לעיתים להותיר סימנים מטאליים על הבקבוק.
הדחה במדיח כלים עוזרת להוריד את התוויות בקלות אדירה. גם סותמת את המדיח……
הרתחה של המון בקבוקים בסיר גם עוזרת מאוד, אף על פי שבשתי הדרכים האלו אפשר להתקע עם דבק על הבקבוק שצריך לשפשף עם סקוצ’. עוזר לא רע לתוויות ישראליות שמודבקות במערכות של חברת “תדביק” (ככל הידוע לי)- ג’מס, אלכסנדר, בזלת.
חברינו האמריקאים ממליצים להכניס את הבקבוקים למיכל עם תמיסת PBW ואז התוויות פשוט נופלות להן.
הדרך הטובה ביותר לדעת באילו בקבוקים שווה “להשקיע”- היא לנסות להוריד את התוויות מכל סוגי הבקבוקים.
אם אתם מעוניינים בבקבוקים חדשים ונקיים, מדי פעם מתארגנת קבוצת קניה בפורום חובבי ציון שקונה משטחים ישירות מפיניציה, וגם יש כמה מבשלות שמוכנות למכור.

בארץ קיים מגוון חומרי חיטוי הנמכרים על ידי הספקים השונים.
התשובה הבאה מתבססת על הניסיון וההעדפה האישית שלנו בלבד.
סטארסן:
חומר מבוסס על שמן, מה שאומר שהוא מקציף. מאוד. לחלק מהמבשלים הביתיים זהו חיסרון כי לפעמים זה לא נוח במטבח, וחלק נלחצים מהקצף- נשאר במיכל התסיסה ובבקבוקים. אך אל דאגה- זה כל הקטע!
חומצת השומן הזו מהווה לא רק חומר חיטוי אלא גם נטען שהיא מתפקדת כמזין שמרים. הקצף נכנס לכל חריץ ומצליח להחזיק את חומר החיטוי ע"ג המשטח המחוטא לזמן ארוך יותר כיוון שהוא לא מטפטף ונעלם. אין מה לחשוש שישאר קצף במיכל התסיסה או בבקבוק כיוון שהשמרים יזונו ממנו (זו גם לא סיבה להשאיר יותר מהמינימום), הוא לא רעיל לבני אדם במינון העבודה (אנשים טוענים שזה חומר שבלאו הכי נמצא בקוקה קולה ושם הרי אנחנו לא מפחדים).
מינון: 1.5 מ"ל לליטר מים.
זמן לחיטוי משטח: ההמלצה הרשמית היא 15 שניות (לא דקות) של זמן מגע.
יוד:
כמעט כל הנתונים זהים פרט לקצף. עלול לצבוע מעט את הציוד אם משתמשים בו באופן בלעדי (לא בעייתי, רק מעיד על ותק הציוד). במידה ונשאר יותר מדי בבקבוק עלול לתת טעם מתכתי.
מינון: 1.5 מ"ל לליטר מים.
זמן לחיטוי משטח: ההמלצה הרשמית היא 15 שניות (לא דקות) של זמן מגע לצורך חיטוי המשטח.
כדי להימנע מהקניית טעמים יש לחכות מעט עד שהתמיסה תטפטף והמשטח יתיבש באופן יחסי.
את שניהם (שלא כמו חומרי חיטוי אחרים כאמוניום רבעוני או אקונומיקה ללא ריח) אין צורך לשטוף לאחר החיטוי. (המים שאיתם שוטפים הרי לא מחוטאים…. ואז מה עשינו בעצם?)

בקצרה- כן.
באריכות- ישנה חשיבות לחשיפת הבירה לאור.
חשיפה לאור השמש עושה לבירה רע, זאת צריכה להיות נקודת המוצא של הדיון על צבע הבקבוק.
הנה ציטוט ממקור יודע דבר על חשיבותו של צבע הבקבוק:
Hops contain bitter molecules called isohumulones, and any type of light—whether natural or artificial—causes these molecules to produce free radicals. In turn, the free radicals react with a sulfur compound in beer to produce a compound called MBT, which is a component of skunk spray. It takes very little MBT to produce a skunky off-flavor in beer:
כלומר, חשיפה לאור ושמש, מתחילה תהליך כימי שבסופו, לבירה יש ריח מבואש.
לכן, מומלץ להשתמש בבקבוקים כהים לבקבוק.
בירה ביתית או מסחרית שאינה מסוננת ומפוסטרת, ומבושלת בעזרת כשות אמיתי (ולא תמציות מרוכזות של כשות) מכילה תרכובות אורגניות אשר משנות את תכונותיהן בחשיפה לקרינת אור באורכי גל מסויימים.
חשיפה זו לאור גורמת ליצירת מבנה חדש של המולקולה בעל ניחוח וטעם לוואי שניתן לתאר אותו באופן הטוב ביותר כשירותי פלסטיק ניידים בפסטיבל או חיתול הזקוק להחלפה (לקריאה נוספת).
זה כמובן מצב הקיצון, אך התרכובת עלולה להיווצר ולהיות בעלת השפעה מורגשת גם בנפחים קטנים וגם בחשיפה קצרה לאור ישיר.
ביקבוק בירה ביתית בבקבוק זכוכית חום הוא כנראה הפתרון הנוח, הזמין ובין הטובים שתוכלו לבחור בו (אלא אם כן אתם מחבתים, ואז, בסוגיה זו של חשיפה לקרינה אין לכם סיבה לדאגה).
גם בביקבוק בבקבוקים חומים כדאי לאכסן את הבקבוקים באיזור קריר וללא חשיפה לאור.
ביקבוק בבקבוקים ירוקים לא מסנן את אורכי הגל הבעיתיים ולמעשה לא מהווה פיתרון אידיאלי לבעיה.
אם כך-ביקבוק בבקבוקים שקופים הוא לא אופציה שעליכם לשקול בכלל אלא אם כן הבירה הולכת להישמר בארגז ולעבור הישר למקרר ולמזיגה.
אז למה בכל זאת יש בקבוקים בצבעים האלה? ממספר סיבות, ובהן סינון ברמה כמעט מולקולרית של בירה מסחרית, שימוש במיצויי כשות, או התעלמות מוחלטת של בעלי המותג מהסוגיה.

בקצרה: כן.
באריכות:
ניתן לחלק את הרוב המוחלט של בקבוקי ה-750 מ"ל הנמכרים בישראל לשלושה דגמים:

1. בעלי פקק שעם בצורת “פטריה” וסוגר תיל.
2. בעלי פקק כתר בקוטר רחב- 29 מ"מ.
3. בעלי פקק כתר בקוטר סטנדרטי- 26 מ"מ.
   מנסיון- לא נמליץ להשתמש בבקבוקים מהסוג הראשון. בחלקם השימוש החוזר בפקק השעם לא יהווה איטום מספק והגז הנוצר בתסיסה השניה לא יצור לחץ בבקבוק, וחלקם לא יצליחו להחזיק את הלחץ בפעם השניה ויפקעו. יעיד על כך השקע המיתולוגי בתקרת המטבח מהבישול השני שלנו….
   בקבוקים הדורשים פקק 29 מ"מ דורשים גם, כמובן, פקקי 29 מ"מ אשר לא תמיד נמצאים במלאי אצל חנויות חומרי הגלם והציוד. שווה להתקשר לבדוק. בנוסף- יש צורך להשתמש בפוקק שולחני ולהחליף את הראש לראש רחב- 29 מ"מ. ראש נוסף זה ניתן לקניה בנפרד במידה ולא הגיע עם דגם הפוקק שרכשתם. בקבוקים כאלה הם, למשל- בקבוקי דובל, מרדסו, מקשוף/ לה שוף (כולל נפחים הגדולים מ-750 מ"ל).
   בקבוקים הדורשים פקק סטנדרטי 26 מ"מ לא מצריכים ציוד מיוחד. בקבוקים כאלה הם, למשל- בקבוקי ג’ייקובסן של קארלסברג, בקבוקי מייזל’ס אנד פרינדס, בקבוקי ריגלה (660 מ"ל), בקבוקי רוג (480 מ"ל) ובקבוקי היטאצ’ינו נסט.
   (אין פה פרסומות מכוונות רק רשימה של בירות מהזיכרון)

הסיבות להיעדר הגיזוז עשויות להיות רבות:
הכי טוב- עוד לא עבר די זמן. במיוחד בחורף או כשהבקבוקים מאוחסנים במקום קר- השמרים עובדים לאט וההגזה לוקחת זמן. חכו.
אחוז האלכוהול בבירה גבוה. דבר זה יותר סביבה קשה לעבודה עבור השמרים ומאריך את משך הזמן הדרוש.
השמרים “חלשים” או “עייפים”. אם הגשת השמרים לבאצ’ היתה לא מספיקה, האוורור לא איכותי, טמפ’ התסיסה לא אופטימלית ועוד- אוכלוסיית השמרים לא תהיה במיטבה והזמן הדרוש לגיזוז יתארך.
השמרים עברו טראומה. קירור יתר/ הקפאה של הבירה, חימום יתר (נסיון לפיסטור טרם הגזה) עשויים לחסל את רוב אם לא מרבית השמרים, ולמנוע יצירת הגזה בבקבוקים.
לא הוסף סוכר ביקבוק.
סוכר הביקבוק לא נמהל באופן אחיד בנוזל.
הפקקים אינם סגורים היטב על פיית הבקבוק.

לא. אם אתם משתמשים במיכל תסיסה רגיל.
הגיזוז נוצר ע"י התסיסה השניה בבקבוק שהוא מיכל אטום ואינו נותן לפד"ח שנוצר לברוח החוצה, וכך הוא מומס בנוזל.
ברגע שתעשו זאת במיכל התסיסה, שאינו אטום – הדבר לא יהיה שונה מהתסיסה הראשית (פריימרי): הגז ישוחרר מהנשם. אל תנסו לאטום את המיכל אם אתם לא רוצים שיתפוצץ.
אחרי שאמרנו את זה בכזו נחרצות, נספר לכם שיש אופציות מסויימות שמאפשרות דברים דומים.
אם אתם רוצים לבצע הגזה במיכל התסיסה, וביקבוק ישירות ממנו, אתם יכולים להתסיס בחבית קורני, ולבקבק בעזרת בירגאן.
ישנם גם מיכלי תסיסה מתקדמים ומדהימים המותאמים לתסיסה תחת לחץ

לא צריך סבון. לא צריך חומרים. הפרקטיקה הקלה והיעילה היא זו:
– מזיגה
– מילוי מעט מים בבקבוק והרחפת משקע השמרים
– ריקון
– שטיפה פעם – פעמיים במים
– השארת הבקבוק הפוך לייבוש
– שמירה בקופסה/ מקום מכוסה לצמצום כניסת אבק

באופן טכני – סימן שיש עודף גז בבקבוק.
מצב זה, המכונה גם “גאשינג” יכול לנבוע ממספר גורמים:
עודף סוכר לגיזוז: אחת הסיבות הנפוצות ביותר. שימוש בכל כמות הסוכר שנרכשה עם המתכון מחנות חומרי הגלם, בשל כלל תוביל לבעיה הזו. כמות סטנדרטית של סוכר שנמכרת עם מתכון היא 150 גרם, אך זו לא מידה אוניברסלית שמתאימה לכל בישול. יש למדוד את כמות הסוכר בהתאם לנפח הסופי לאריזה (בליטרים) ובהתאם לרמת הגיזוז המבוקשת. הטווח התקין הוא מ-6 גרם דקסטרוז לליטר לגיזוז עדין עד 7.5 גרם דקסטרוז לליטר לגיזוז חזק מאוד.
ביקבוק מוקדם מדי: זה, כביכול, המצב ה"עדיף", שכן הבירה היא תקינה. מה שמתרחש בסיטואציה זו הוא היעדר או טעות בבדיקת סיום תסיסה. כך קורה שלמעשה עדיין יש לשמרים סוכר מהתירוש להמשיך ולהתסיס, ובנוסף אליו גם את הסוכר שהוסף לצורכי ההגזה. כך שנוצר עודף גז מעודף סוכר.
תופעה זו תבוא לידי ביטוי בתקופה הסמוכה לביקבוק (תלוי טמפ’, כמות סוכר, אחוז אלכוהול והשמרים, אבל נאמר שאחרי שבוע-שבועיים כבר ניתן יהיה לחוש בהגזת יתר). כמו כן, כנראה שכל הבקבוקים יסבלו מהבעיה, מה שבמעט עוזר לזהות שזה המצב.
זיהום: זה, כמובן, המצב הפחות עדיף, אשר מעיד על בעיה בחיטוי נאות של ציוד התסיסה או ציוד הביקבוק. גם אם נעשתה בדיקה לסיום תסיסה – מדובר על סיום תסיסה של השמרים. תמיד נותרים סוכרים בתירוש (ולכן מדידת ההידרומטר אינה 1.000). סוכרים אלו אמנם לא זמינים עוד לשמרים אך כן זמינים לחלק מהבקטריות. ברגע שאלו יתחילו לעבוד בבקבוק ולנצל את אותם סוכרים – ימשיך להיווצר גז בבקבוק ונוכל להגיע למצב הגאשינג.
לרוב מצב זה יאופיין בטעמי וריחות לוואי, וייקח לו זמן רב יותר להתרחש (פעילות הבקטריות איטית יחסית). מצב זה יכול לקרות בכל הבקבוקים במידה ופרקטיקות החיטוי לקויות, או שהזיהום כבר נכח בנוזל, או בבקבוקים בודדים, דבר המעיד על פספוס בניקוי נאות וחיטוי שלהם.

יש לבדוק כי התסיסה החדשה הסתיימה ולאחר מכן להתחיל את התהליך מחדש ע"י הוספה של סוכר וביקבוק מיידי.
מכיוון שהבירות שאנחנו עובדים עליהן אינן מסוננות או מפוסטרות – הוספת סוכר הביקבוק תגרום להתחלה מחודשת של תסיסה (פירוק הסוכר) בבירה. זו כל המטרה וכך נוצר הגיזוז.
אם כך, ברגע שהוספת את הסוכר – התהליך כבר יצא לדרך ויש לתת לו להסתיים. לא מדובר בכמות רבה של סוכר ולכן התסיסה גם לא תהיה ארוכה.

ניתן לרכוש חביות באתרי אינטרנט רבים העוסקים בבישול בירה ביתי, וכן באתרי קניות כגון איביי.
המעוניינים במשלוח לארץ יאלצו במקרים רבים לרכוש חביות מאירופה, אך לא תמיד.
המעוניינים ברכישת החביות בארץ יכולים לבדוק ב״מרכז לבירה ביתית״ באזור, אשר בדרך כלל מחזיק חביות במלאי, או לחפש בקהילת המבשלים ״חובבי ציון״ חביות למכירה.
חשוב לזכור שבכל אחת מהאופציות לא מדובר במוצר מדף חדש, וכי אם לא נרכש ממבשל ביתי אחר- סביר להניח שהחבית תגיע אמנם בלחץ, אך עם משקעי סירופ משקה קל, ותזדקק לפירוק, ניקוי וחיטוי.

אף על פי שהרוב מגיזים את הבירה שלהם בעזרת בלון הפד״ח, במגוון שיטות המתוארות בכתבת המבוא לחיבות, ניתן, מכל סיבה שהיא, להגיז גם בעזרת סוכר- ממש כמו בביקבוק.
רבות דובר על כמויות הסוכר שיש להשתמש בהן בהגזה של חבית לעומת בקבוק: חלק טוענים שיש להשתמש בדיוק בכמות הנדרשת ע״י המחשבון המועדף עליכם, ולעומתם חלק טוענים שפחות.
כמה פחות? גם בנושא זה אין אחידות בדעות, והכמויות משתנות מ-90% מהסוכר שהיינו משתמשים בו לביקבוק, ועד שליש בלבד.
כך או כך, כאשר אנו אורזים את הבירה בחבית- יש לאטום אותה בפד״ח מבלון, ולהחליף בכך את האוויר המכיל חמצן הנמצא מעל פני הנוזל.
המצדדים בזכות הגישה של שימוש בפחות סוכר להגזה טוענים כי במקרה של תת- הגזה- פד״ח זה שהוספנו ייספג ויעזור להגיע להגזה מלאה, וכי מצב זה עדיף על הגזת יתר אותה יותר קשה לפתור. כמו כן בעת חיבור החבית למערכת המזיגה והחזקתה תחת לחץ לאורך זמן- נוכל לבצע תיקונים עדינים ברמת ההגזה.
שיקול נוסף אותו יש לקחת בחשבון הוא שהגזה טבעית בעזרת סוכר תוביל ליצירת משקע שמרים בתחתית החבית, כמו בהגזה בבקבוק, ולכן תוביל למזיגה של כוסות ראשונות מעורפלות ומלאות תרחיף שמרים.
מנסיון אישי, הגיזוז בחבית יכול לחסוך זמן ולהשאיר תמיד חבית אחת ״מוכנה לעבודה״ אם אין לכם איך להגיז אותה בעזרת הבלון במקיל לחבית שמחוברת.
אני משתמש בדרך כלל בכ-80% מכמות הסוכר שהייתי משתמש בה אם הייתי מבקבק, ולעיתים אכן נדרש לבצע התאמות גיזוז לאחר חיבור החבית לברז.

אם אתם מגיזים בלחץ מבלון הפד״ח, בשיטת גיזוז מהירה (מספר ימים בלחץ גבוה או לחץ גבוה וניעור החבית)- נסו להשתמש בלחץ נמוך יותר, להפחית בזמן, או להפחית בחזרות הניעור.
אם מדובר על הגזה טבעית בעזרת סוכר- נסו להשתמש בפחות סוכר ממה שהייתם משתמשים בעת הגזה בבקבוק.
בכל מקרה- התיקון להגזת יתר אינו מסובך, ויכול להתבצע ע״י מספר חזרות על התהליך הבא:
– פרקו את הלחץ שבחבית.
– חברו את בלון הגז כאשר הוא מכוון ללחץ מזיגה. בצעו התאמה במידה והמחוג זז.
במצב זה הלחץ המסופק מהבלון נמוך מהלחץ של הגז המומס בנוזל, והפד״ח המומס יצא במהירות מהנוזל אל פני השטח, עד להשוואת לחצים.
– בשלב זה- פרקו שוב את הלחץ וחזרו על התהליך, עד שתבחינו כי לחץ המזיגה שווה ללחץ החבית (אין תנועת מחוג בשעון הוסת).

מסיסות הפד״ח בבירה הינה נושא רגיש, וכל שינוי קטן בתנאים יגרום לפד״ח המומס להיפרד מהנוזל, ולגרום להקצפת יתר.
יש לדאוג למערכת מאוזנת מבחינת טמפ׳, קוטר צנרת, סוג החומר ממנו עשויה הצנרת (שניהם משפיעים על ההתנגדות) ומהם גם אורך הצנרת, וגובה הברז.

ברמה העקרונית- כל עוד הבירה נמצאת בקירור, ותחת לחץ פד״ח קבוע- אורך חיי הבירה הוא גבוה מאוד, והשינויים הכימיים והביולוגיים שיתרחשו בה יתרחשו בקצב איטי ביותר.
האם ניתן להחזיק כך חבית לפרק זמן בלתי מוגבל? כנראה שלא, אבל רבים טוענים שגם לאחר מספר חודשים ניתן לשתות בהנאה מבירה שאוחסנה בתנאים נאותים אלו.

כן.
לרוב נמליץ להשתמש בשקית השריה שתאגד את מוצקי הכשות בחבית, על מנת להמנע משאיבה שלהם בצינור, ולהסתכן בסתימה אפשרית או סתם במזיגה מבאסת של חלקיקי כשות לכוס.
כך או כך, גם בשימוש בשק השריה וגם בהשריה חופשית של הכשות, יווצרו משקעים שיעכירו את הבירה הנמזגת בכוסות הראשונות.

ההמלצה לרוב היא להגיז את הבירה בכוח בעזרת קירורה ככל הניתן וחיבורה למיכל פד״ח בלחץ מזיגה, לתקופה של למעלה משבוע. תהליך זה ייתן לנו חבית המאוזנת עם לחץ המזיגה.
ניתן גם לגזז חבית תוך יום או יומיים בשיטות של לחץ גז גבוה מאוד וניענוע החבית, או לחץ גז גבוה למשך מספר ימים, כמו שמתואר בכתבת המבוא לאריזת בירה בחבית.

כן.
ניתן לרכוש וסת גז הבנוי ממספר וסתים המחוברים אחד אחרי השני, ובכך לחבר כל חבית בלחץ אחר, או להשתמש בוסת בודד ולפצל את הצינור בעזרת מחברי T או Y או בעזרת מניפולד, ובכך להקנות לחץ זהה לכל החביות.

ישנן כמה דרכים להצללת בירה, כששילוב כולן יתן את התוצאה האידיאלית:
בבניית המתכון:
בחירת לתת – לתתים בעלי רמת חלבונים נמוכה, יתנו בירה צלולה יותר.
במהלך המאש (למבשלי אול גריין):
סינון איכותי של הגרעינים – על מנת להרחיק כמה שיותר מחלקיקי הגרעינים. ניתן לבחור בשיטת הסינון המועדפת: עבודה בשק (BIAB), תחתית כפולה (FALS BUTTOM), מסננת בזוקה או בניית מניפולד נחושת כמפורט במדריך לבניית מאש טן המובא באתר זה.
וורלוף – שימוש בגרעינים עצמם כמסננת. לצורך יישום השיטה נעביר לקנקן כליטר תירוש דרך ברז המאש טן שלנו, בזרימה איטית ככל הניתן. באופן זה יעברו בברז חתיכות הגרעינים הקטנות ביותר והתירוש בקנקן יראה עכור. את התירוש העכור נמזוג בחזרה על המאש בעדינות, או דרך הספארג’ ארם שלנו, במידה ויש.
חזרה על הפעולה תיצור לנו שיכוב של הגרעינים ע"פ גודל החלקיקים- כאשר בתחתית יהיו החלקיקים הגדולים ביותר, ועליהם ישכבו החלקיקים הקטנים יותר שמזגנו בכל חזרה.
יש להמשיך ולבצע חזרות עד שהתירוש יוצא צלול וללא חלקיקים. בעבודה זריזה או בזוג- ניתן לשמור על זרימה קבועה של תירוש דרך הברז, דבר המייעל את התהליך.
במהלך הבישול:
שימוש בטחב אירי/ ווירלפלוק לקראת סוף הרתיחה – הטחב האירי, בעזרת הסבר מסובך הקשור למטען חשמלי, ממצק את החלבונים ומשקיע אותם לתחתית הסיר. הטחב האירי מגיע בצורה המזכירה אבקה, ואילו הווירפלוק מגיע כטבליות המכילות את מיצוי החומרים הפעילים של הטחב האירי.
את שני החומרים יש להוסיף כ-10 דקות לפני סיום הרתיחה.
ווירלפול – מתאים לעבודה עם צ’ילר זרימה נגדית וכן באופן פחות יעיל למקררים בשאר השיטות.
עם סיום הרתיחה (ובמיוחד אם השתמשנו באחד מחומרי ההצללה) נערבב בעוז את התירוש הרותח בעזרת המשוט שלנו, ליצירת מערבולת. יש למקם את מכסה הסיר ולהניח למערבולת לסחרר את החלבונים למשך כחמש דקות לפחות. עם תום התהליך תתקבל “עוגה” בתחתית הסיר העשויה מחלבונים ומשאריות הכשות הבלתי רצויות.
קולד ברייק – יש לשאוף לקירור התירוש במהירות. כאשר התירוש מתקרר במהירות, החלבונים מתמצקים ושוקעים לתחתית (במקרה של צ’ילר טבול- תחתית הסיר, במקרה של צ’ילר זרימה נגדית- תחתית מיכל התסיסה). ככל שהקירור מהיר יותר- כן רבה התמצקות החלבונים.
במהלך התסיסה והאריזה:
בחירת שמרים נכונה – הגדרה קצת מוזרה, אבל בשימוש בשמרים בעלי שקיעות (או flocculation) גבוהה, הבירה תצא צלולה יותר. ניתן לראות את רמות שיקוע זני השמרים הפופולארים באיזור חומרי הגלם באתר זה.
קולד קראש – תהליך בו, לפני הבקבוק או החיבות, הבירה מוכנסת למקרר למשך זמן מה (מינימום 24 שעות, אך זמן רב יותר משמעותו הצללה רבה יותר). הטמפרטורה הנמוכה גורמת לחלבונים, שמרים , ושאריות כשות לשקוע לתחתית מיכל התסיסה וכך הם לא מופיעים במוצר הסופי. קולד קראש מתבצע בטמפרטורה הנמוכה ביותר אליה ניתן להגיע עם המקרר מבלי להקפיא את הבירה. ככל שהטמפרטורה תהיה נמוכה יותר, כך יותר שיקוע יתרחש ובפחות זמן. נקודה שחשוב להכיר היא הזמן שלוקח לבירה להגיע אל טמפרטורת היעד, שלעיתים יכול להיות רב – אפילו יומיים, כתלות במערכת. נהוג להתייחס לזמן הקולד קראש מההגעה אל היעד, לא מהרגע בו כוונה הטמפרטורה.
שימוש בג’לטין – הג’לטין מוסף לרוב בשלב הסקנדרי (במיכל התסיסה המשנית). ע"י המסת ג’לטין במים חמים ניתן ליצור תמיסה, אשר בהוספה לבירה תשקע (הג’לי שנוצר כבד יותר מהבירה) ועם שקיעתה תספח ותגרור איתה מוצקים כגון חלבונים, שמרים ושאריות כשות. השיטה עובדת טוב יותר כאשר מדובר בבירה קרה מאוד, ולכן מומלץ לשלב לאחר שלב הקולד קראש, אך לא חובה.
קירור בקבוקים מראש – בדומה לשלב הקולד קראש, קירור של הבקבוקים כ-24 שעות (אם לא יותר) לפני מזיגה יעזור לשקע את המוצקים השונים ואת השמרים שפעלו בבקבוק במהלך התסיסה השניה, ובכך יקל על המנעות ממזיגתם לכוס.

סינון, בבסיסו, הוא תהליך של הסרת המוצקים בבירה.
לסינון הבירה יש פלוסים ומינוסים, תלוי בנקודת המבט שלכם:
– הבירה תיהיה הרבה יותר צלולה.
– הבירה תיהיה “חלקה” יותר.
– מכיוון שמסירים חלקיקי שמרים, הבירה לא תעבור תסיסה שניה כמו שהיתה עוברת לולא היו מוצאים השמרים. אובדן השמרים יביא למצב של בירה לא מוגזת (ולכן נצטרף להגיז את הבירה באונס באמצעות פד"ח).
–סינון גורם לאובדן כשותיות , ככל הנראה עקב סינון של שמני הכשות שנדבקו לתאי השמרים.
– הגוף יהיה קליל יותר.

כלל מפתח בבישול בירה הוא לשמור על ה"איזון" בין המתיקות (הנובעת מהלתת) למרירות (שכרגע נתייחס אליה כאילו נובעת רק מהכשות).
האיזון לא בהכרח אומר יחס של 1:1, אלא לפי הגדרת הסגנון (בירת חיטה בווארית למשל, כמו שהצגת בעצמך- היא מאוד מאוד מאלטית, וכמעט לא כשותית).
כמובן שניתן לחרוג מכלל זה מתוך בחירה וליצור בירות לא מאוזנות בכוונה (סופר כשותיות או כמעט לגמרי מאלטיות, נגיד), אבל פעמים רבות חריגה מהיחס המוגדר בסגנון תתבטא בבירה קשה לשתיה, ולכן נתייחס לכלל הזה כנק’ מוצא.
כשאנחנו בונים מתכון, אנחנו יכולים מראש לכוון את הנתונים כך שיתנו לנו תוצאה סביב נק’ האיזון.
ניתן למצוא את הנק’, או את היחס, ע"י הצלבה בין נתוני התירוש והכשות בטבלאות דוגמת זו.
כמובן שיש צורך להשיג את נתוני ה-IBU וה-OG קודם לכן. ניתן להיעזר בתוכנות בישול רבות… חינמית, אינטרנטית ומומלצת היא brewer’s friend.
לאחר התבוננות בנתוני המתכון והצלבתם בטבלה, אנחנו כבר יכולים לקבל הערכה של יחס מרירות:מתיקות בבירה, וגם התאמה לסגנון (ניתן לראות את הנתונים המתאימים לכל סגנון במסמך ה-BJCP).
לאחר מכן נותר לנו לבחור האם אנחנו רוצים להגיע לנק’ אחרת באיזון (ע"י משחק באחד המשתנים, והמשמעויות הנוספות שנגזרות מכך) או האם אנחנו רוצים להישאר במצב האיזון המוערך הנוכחי.
לצורך העניין, הדגמה פרקטית:
נתון מתכון לבירת חיטה בווארית, בעל נתונים:
OG 1.050
40 IBU
ניתן לראות מיד בטבלה שהמתכון רחוק מאיזון, ושאם לא רוצים בכוונה לבשל “חיטה גרמנית” מאוד כשותית, יש לשנות משהו.
אפשר לנסות להישאר על 40 IBU ולשנות את ה-OG ל- 1.080, אך בכך נחרוג מהגדרות הסגנון (ע"פ ה-BJCP) גם במרירות, גם ב-OG, גם באחוזי האלכוהול, וגם ניתן לשמרי חיטה עבודה בתנאים קצת יותר קיצוניים ממה שהם מכוונים אליהם.
לכן סביר להניח שנחפש בטבלה נק’ איזון שמתאימה דווקא ל-OG הנתון (ולסגנון הנתון, שהוא לא בשוויון מוחלט אלא נוטה מאוד למאלטי), ונקבל באיזור ה- 15 IBU.
הפלא ופלא- תואם להגדרות הסגנון.

על מנת לנסות ולהבטיח שחרור של מוצקים שיתכן ודבקו לדפנות הצינור- אנחנו ממליצים להזרים מים בלחץ משני הכיוונים.
לאחר מכן לגלגל את הצ׳ילר עד שכל הנוזלים (בצינור הפנימי והחיצוני) ״מוברגים״ החוצה. אם לא יוצאים צלולים- לשטוף שוב.
אנחנו מזרימים בסירקולציה חומר ניקוי למבשל (pbw) בעת ניקוי ציוד תקופתי. גם פה- לשני הכיוונים.
אחסון של הצ׳ילר יבש.
אלמלא מדובר בצ׳ילר נירוסטה קנוי- סביר להניח שהצ׳ילר שלכם עשוי נחושת. אל תאחסנו אותו עם חומר חיטוי, מצב אשר עלול לפגוע במתכת עקב החומציות.

כשאתם רוצים לוודא שאכן הסתיימה התסיסה, לא חובה, לרוב, להוציא את הנשם.
מטרת הנשם היא למנוע חדירה של אוויר מן החוץ אל המיכל. אין סיבה להוציא אותו.
בעת מזיגה מהברז לא אמורה להיווצר מספיק יניקה כדי לשאוב נוזל מהנשם (וגם אם כן – הוא אמור להיות סטרילי).
אם בכל זאת אתם חוששים ובוחרים להוציא – פשוט חטאו משהו קטן שיוכל לכסות את הנקב שבמכסה (הפקק של הנשם/ פקק של בקבוק/ פיסת נייר אלומיניום וכדומה)

רפרקטומטר הוא מכשיר מדידה, שמטרתו מדידת מקדם השבירה של חומרים. על פי מקדם השבירה, ולפי חוקים פיזיקליים שלא צריך לפרט (אבל מוזמנים לקרוא כאן), ניתן להסיק את כמות המסיסים במים. במקרה של תירוש, היות ומרבית המסיסים הם סוכר, ניתן לאמוד את האחוז המשקלי של סוכר בנוזל.
היחידות הנפוצות בשימוש ברפרטומטר הן בריקס, פלאטו ובאלינג – כולן פחות או יותר שוות, עד כדי 5 מקומות אחר האפס בין היחידות השונות – למבשלי בירה ביתים, הם חליפיים. יחידות מידה אלו מתארות את האחוז המשקלי של סוכר בתמיסת מים. את התוצאה הזו ניתן להמיר ליחידה שנמצאת בשימוש תדיר אצל מבשלים ביתיים – SG (specific gravity) SG הוא מדד ליחס שבין צפיפות של חומר X למים.
השימוש ברפרקטומטר נעשה באמצעות הנחת דגימה מהנוזל הנדגם -במקרה שלנו תירוש או בירה והסתכלות דרך עינית המכשיר. מרבית הרפרקטומטרים שתמצאו יציגו תוצאה בפלאטו, בריקס או SG (או גם וגם). שימו לב שיש לקרר את התירוש לטמפרטורה של כ-20 מע"צ על מנת לקבל תוצאה אמינה, וכמובן לשמור על רפקטורמטר מכויל.
כך, ניתן בקלות למדוד את כמויות הסוכר הממוצה במאש במספר שלבים (טרם הרתיחה – pre boil og, בתחילתה – boil og, ובסופה – OG). לאחר התסיסה נבצע מדידה נוספת (עם התאמות במידה ונשתמש ברפרקטומטר) וזו תספק לנו את ה-Final gravity, FG. בשימוש כלל הנתונים הנמדדים, ניתן להעריך את יעילות המערכת, וכן את אחוז האלכוהול.

אז קניתם רפרקטומטר (כבר יודעים מה זה?) ואתם לא בטוחים אם התוצאות שאתם מקבלים הם אכן התוצאות הנכונות? למרות שמטרת הרפרקטומטר היא מדידת כמות הסוכרים הפשוטים (סוכרוז) בתמיסה, בתירוש לעיתים יש לנו סוכרים מורכבים יותר או חומרים אחרים שעשוים להשפיע על מקדם השבירה של הנוזל – ובכך לתת לנו מדידה לא מדויקת.
על מנת לכייל את הרפרקטומטר לראשונה נדרשים מספר צעדים בסיסיים, כאשר ישנן כמה דרכים לבצע את הכיול.
נקודת אפס – מים (0 בריקס, או SG של 1.000) ב-20 מעלות צלזיוס.
נקודת ייחוס ידועה – תמיסת סוכר עם כמות סוכר ידועה בטמפ’ של 20 מעלות צלזיוס. (למשל 20 בריקס, בתמיסה של 20 גרם סוכר ו-80 גרם מים)
עבור השיטה הראשונה, נניח מספר טיפות של מים על עדשת הרפרקטומטר, אם השנתה המסומנת אינה על 0 בריקס, או 1.000 SG, נשתמש במברג על מנת לכייל את הרפרקטומטר עד להגעה לתוצאה הנדרשת.
עבור השיטה השניה נשתמש בתמיסה בעלת כמות סוכר מומסת ידועה. באותה שיטה נבצע כעת בדיקה שהתמיסה שבה כמות הסוכרים ידועה, נותנת לנו את הערך הנמדד הנכון ברפרקטומטר. שוב, נשתמש במברג על מנת לתקן.
היות והשתמשו בסוכר פשוט (סוכרוז), אנו נדרשים לחשב את ה-(WCF (wort correction factor. על מנת לעשות זאת, נשתמש בהידרומטר והרפרקטומטר שלנו למדוד את ה-SG או בריקס של התירוש. ה-WCF מחושב ע"י
WCF = refractometer reading/hydrometer reading
ברגע שמצאנו את ה-WCF, ניתן לחשב את כמות הסוכרים על ידע הכפלת התוצאה שמתקבלת ברפרקטומטר על ידע ה-WCF.
כיול בשיטה השניה אמור לתת כיול מדויק יותר – היות והוא מתחשב בשוני בין המדידה שהרפרקטומטר נדרש לתת (סוכרים פשוטים בתמיסת מים) לבין המדידה בפועל (תירוש שמכיל מלטוז וסוכרים נוספים).

Dry Hop או Dry Hopping הוא הכינוי לפרקטיקה שנועדה להעצים את הארומות בבירה, באמצעות מיצוי קר של השמנים האתריים שבכשות.
למעשה, בעת הוספת כשות ברתיחת התירוש, חלק מהשמנים האתריים מתפרקים/ מתנדפים, ואינם תורמים את הארומה שלהם במוצר הסופי. תהליך הדריי הופינג נועד לפצות על האובדן ולהוסיף עליו.
באמצעות השריית כשות בבירה למשך מספר ימים נוכל ליצור מיצוי של השמנים הרלוונטיים בטמפ’ הנמוכה משמעותית מטמפ’ רתיחה, ובכך לוודא את התמוססותם בנוזל ואת תרומתם המשמעותית בארומה.
בקרב מבשלים ביתיים קיימות דעות רבות ומגוונות בנוגע ליישום הנכון של השיטה (כמו בכל שלב אחר בהכנת הבירה) ולכן קשה להשיג תמונה אחת וברורה.
בסופו של דבר ההחלטה על הפרקטיקה ה"נכונה" נתונה בידי כל מבשל ביתי, לאחר התנסות ולאור העדפות התוצאות.
נתאר שלבי עבודה שונים ואת הטיעונים בעד ונגד:
הוספת הכשות במהלך התסיסה:
בעד: מקצר משמעותית את התהליך. לא מפריע.
נגד: פליטת הפד"ח בתהליך התסיסה גורמת להתנדפות שמנים אתריים ופוגעת ביעילות הדרייהופ, מה שמצריך שימוש ביותר כשות. יש הטוענים שמפריע לתהליך התסיסה.
הוספת כשות במיכל התסיסה הראשון (Primery):
בעד: חוסך זמן. חוסך העברה ממיכל למיכל ובכך חוסך סיכוי לזיהום. אין בעיה להשאיר את הבירה על השמרים למספר ימים, במיוחד כיום עם זני שמרים מקצועיים ובריאים. אין חשש לאוטוליזה של השמרים בנפחי בישול ביתיים.
נגד: תהליכי הפירוק והתמותה של השמרים מותירים את רשמי הטעם שלהם בבירה, ולכן יש להפריד בין הבירה ובין משקע השמרים בעת סיום התסיסה.
העברת הבירה למיכל תסיסה שני (Secondery):
בעד: מפריד בין הבירה לבין משקע השמרים המכיל בתוכו שמרים מתים ומתפרקים. ווידוא תום תסיסה לפני הוספת הדרייהופ. עוזר בהצללת הבירה.
נגד: אין תרומה משמעותית מבחינת יעילות מיצוי הכשות בדרייהופ. כל העברה ממיכל למיכל משמעותה הסתכנות בחימצון וזיהום. אין בעיה להשאיר את הבירה על השמרים למספר ימים.
הוספת כשות בשק:
בעד: מונע מכופתאות הכשות להתפרק ולהתמוסס בנוזל. בסוף התהליך ניתן להפריד כמעט לחלוטין את החומר הצמחי (“Green matter”) מהבירה- עוזר בהצללת המשקה.
נגד: החדרה לבירה של גורם עם פוטנציאל מזהם. מקטין יחס שטח פנים לנפח בין הכשות לבירה ובכך פוגם ביעילות המיצוי, דבר המצריך שימוש ביותר כשות. אין תרומה משמעותית להצללת הבירה למי שמבצע קולד קראש.
את תהליך הדרייהופ יש לבצע במשך מספר ימים (עקב הטמפ’ הקרות- המיצוי הוא איטי), כתלות בעוצמתיות הארומה המבוקשת ובכמות הכשות (כשההסכמה הכללית היא שיש יחס ישיר בין כמות הכשות לעוצמת הארומה).
** שימו לב**
לרוב גורסים כי כמות גדולה מדי של כשות, או המשכות ארוכה מדי של תהליך הדרייהופ יגרמו לטעם “ירוק” וצמחי בבירה, או יוסיפו מרירות לא מעודנת.
יש לציין כי דריי הופ היא לא השיטה היחידה להעצמת הארומות בבירה, וכי ישנן שיטות נוספות הנהוגות כיום במבשלות מסחריות כגון “כישות מאוחר” (לייט הופינג) ומנוחת כשות.

גרעיני לתת הם בעלי תכולת רטיבות נמוכה למדי – 4%-6%, בעוד הלחות היחסית בסביבה גבוהה בהרבה (במיוחד בישראל), כך שלאורך זמן עלולה הלתת לספוח לחות.
על מנת להתגבר על הבעיה הזו יש לאחסן את הלתת באריזה אטומה לאוויר: שקית ניילון אטומה ומולחמת (לא קשורה ולא מודבקת), שקית ואקום, קופסה הרמטית ועוד.
בצורה זו, כל עוד תכולת הרטיבות בלתת לא עולה ניתן לאחסן חודשים ארוכים ולעיתים עד שנה מבלי שהלתת יתקלקל או יבאיש. יחד עם זאת קחו בחשבון שטעמיו ואיכויותיו כן יחלשו.
ירידת האיכות במוצרים היא תהליך ביולוגי – קשה לו להתרחש בהיעדר מים וחום. אם דיברנו על השארת כמות המים (הלחות) נמוכה, גם לחום יש משמעות. השמנים שבלתת עשויים לתרום להבאשתה אם תהיה חשופה לטמפ’ גבוהות. כמו כן טמפ’ אלו יהיו מתאימות יותר לפעילות אנזימטית ופעילות מזיקים, לכן מומלץ לאחסן את הלתת במקום קריר יחסית. מקרר או מקפיא אינם מומלצים.

• בדילול, האם חייבים לקרר את התירוש במים רתוחים?
  הכוונה היא לדילול של התירוש ולקירורו במקביל, בקוביות קרח.
  נהוג לומר שאת הקרח הזה נקפיא ממים שהרתחנו קודם- כדי לוודא שהם אינם מכילים בקרטיות.
  אם זאת, לאחר תקופה של התנסות- נוכחנו לגלות כי לרוב לא יתפתח זיהום בבירה גם אם הקרח/ המים הקרים לא הורתחו קודם לכן.
  הסיבה לכך היא שבתהליך הוספת השמרים אנו מוספים כמות גדולה של תאים (כ-220 מיליארד לשקית של 11.5 גר’).
  גם אם במים הלא מורתחים נכחה בקטריה- כמותה ומהירות ההתרבות שלה נמוכות בהרבה מאלו של השמרים, ולכן היא לא תוכל לשרוד בתחרות מולם.

כן. זה קרח והוא יקרר.
השאלה האמיתית היא האם זה בטוח. בגדול, חשוב לשים לב מה כתוב על השקית. דין החברות השונות אינו זהה. אם ניקח לדוגמה ציטוטים מהאתר של חברת מיסטר אייס הנפוצה: “המים עוברים תהליכי טיהור יסודיים הכוללים: סינון מיקרוני, פחם פעיל, אוסמוזה הפוכה ואולטרה סגול”, “תהליך הייצור של Mr.ICE הינו סטרילי, אוטומטי לחלוטין וללא מגע יד אדם”.
אם כן, שקית סגורה ואטומה, ללא קרעים, שכתובות עליה התחייבויות כאלה – אמורה להתאים.

כדי לדעת שנסתיים פירוק הסוכרים שבתירוש על ידי השמרים, הדרך הנכונה היא לבצע מדידה של הסוכרים האלו. אם מדידות צפיפות בהידרומטר, במשך יומיים, אינן מראות הבדל: סימן שהשמרים כבר אינם מנצלים עוד סוכר.
מדד הזמן, לרוב, גם הוא אינו אינדיקציה. ישנה הנחיה מוטעית “להמתין שבוע ולבקבק”. הנחיה זו כבר גרמה לליטרים רבים של בירה להיזרק. אם אתם מתכוונים ללכת על בסיס זמן – קחו בחשבון את זמן ההתבגרות וסיום התסיסה האמיתי, וקחו שבועיים שלושה. ועדיין בנוסף בצעו את מדידת ההידרומטר במשך יומיים.
המדד הנפוץ והמוטעה ״בועות בנשם״ איננו אמין. כמות הבועות אינה אינדיקציה כלל. במידה והגז יוכל לצאת שלא מהנשם דרך נתיב קל יותר- לא נראה בכלל בועות. וגם הפוך- אם נראה בועות, הדבר אינו מחייב שקיימת תסיסה אקטיבית כרגע, ייתכן ומדובר בפד״ח מומס בנוזל אשר משתחרר עקב שינויי טמפ׳ או לחץ.
בקיצור- מדדו בהידרומטר.

בקצרה– המבחר.
מגוון השמרים הנוזליים הקיים בשוק הינו גדול ונרחב. שימוש בשמרים אלו יאפשר לכם להגיע לתוצאות שונות שלא ניתן להגיע אליהן עם שמרים יבשים.
ישנם סגנונות שלא ניתן להגיע אליהם בכלל ללא השמרים הנוזליים המתאימים.
באריכות– ההשקעה.
שמרים נוזליים קשים להשגה בארץ, וייבואם נע בין לא קיים ללא סדיר.
ספירת התאים החיים במבחנה הולכת וקטנה (השמרים הולכים ומתים) מרגע יציאתה מהמפעל, ולכן ייעילותם של שמרים נוזליים המגיעים ארצה נמוכה משמעותית.
זאת שלא כמו השמרים היבשים הנמצאים חיים במצב רדום.
על מנת להגדיל את מספר התאים החיים, נוהגים מבשלים ביתיים רבים להרבות את תרבית השמרים שלהם בעזרת סטארטר.
סטארטר לשמרים הוא מיומנות מורכבת, הדורשת עוד זמן, ציוד התעסקות והשקעה (מעבר לבישול הבירה) ואורך יותר זמן באופן משמעותי מאשר שימוש בשמרים יבשים.

ריהידרציה היא שיטה להרגלת השמרים לטמפרטורת העובדה (טמפ’ התירוש) , העוזרת לתסיסה בריאה יותר.
עוד אינפורמציה על ריהידרציה ניתן למצוא ב"שמרים יבשים- המדריך המלא".

זו שאלה שאנו שומעים פעמים רבות, ולרוב התשובה האוטומטית שלנו היתה- ״חס ושלום!״
יחד עם זאת, לאחר ששמענו מספר פעמים וממבשלים שונים כי הם מאחסנים שמרים יבשים במקפיא ללא טיפול מיוחד ולא יכולים להצביע על פגיעה בתפקוד או שוני בתוצאות, הדבר גרם לנו להבין כי תשובה חד משמעית אינה כל כך ברורה במקרה זה.
נראה כי קיימים שני גורמים עיקריים אשר משפיעים על חיות וחיוניות השמרים במצב הקפאה: רמת החמצן ורמת הלחות, וגורם נוסף שמהווה השפעה הוא יציבות הטמפרטורה.
באופן עקרוני ניתן לומר ששמרים יבשים הנמצאים בסביבה בעלת רמת לחות נמוכה וללא חשיפה לחמצן, תוך שמירה על טמפ׳ הקפאה יציבה- יחזיקו מעמד למשך זמן רב אחרי התאריך הרשמי האחרון המומלץ לשימוש.
חברות שמרי לחם מעידות על המוצר שלהם כי ניתן לאחסן אותו במקפיא פשוט בצנצנת וזה הכל. כמובן ששיטה זו חושפת את השמרים הן לחמצן והן ללחות ברמה מסוימת, ולכן אף על פי שהיא עובדת ברוב המקרים, היא עדיין טומנת בחובה פוטנציאל סכנה מסוים לשמרים.
בתגובה לשאלת גולש באתר שמרי הבירה LELLAMAND DANSTAR נכתב:
״במסמכי עזר ישנים שלנו אכן ציינו כי אין להקפיא שמרים יבשים.
יחד עם זאת, בשלוש השנים האחרונות עבדנו על פרוייקט שמטרתו לייעל ולהפיק את המיטב מאחסון שמרים יבשים בהקפאה.
במהלך הפרוייקט איחסנו אצוות ייצור שונות של השמרים היבשים הארוזים בוואקום שלנו בטמפרטורת החדר, במקרר והן במקפיא. ביצענו בדיקות שמטרתן לבדוק את החיות, החיוניות ואת תוצרי התסיסה בכל שלושה חודשים למשך שנתיים.
תוצאות הבדיקות העידו כי הקפאת השמרים לא רק שאינה פוגעת בהם אלא אף טובה יותר מאחסון בטמפרטורת החדר.
אבל(!) לא משנה באיזו טמפרטורה יאוחסנו השמרים, הדבר החשוב ביותר הוא שהאריזה עדיין תהיה אטומה בוואקום. אוויר או ליתר דיוק חמצן יגרום לאחסון השמרים נזק גדול בהרבה מאשר רמת הטמפרטורה״.
באופן טכני עדויות החברות טוענות למעשה שככל שניתן לשמור על תאי השמרים במצב הנבג (המצב היבש שאינו מקיים תהליכי חיים)- ניתן לאחסן אותם לתקופות של שנים. גורמים שיוציאו את השמר ממצב הנבג למצב המקיים חיים הם בעיקר נוכחות חמצן ומים (אפילו לחות) והטמפרטורה תשפיע בעיקר על רמת הפעילות המטבולית או מהירותה. לכן שמרים ״חיים״ בפאזה נוזלית חייבים לעבור הקפאה בגליצרין ולא הקפאה רגילה.

תשובה זו מתבבסת על כמה הנחות, שאם אחת או יותר מהן אינן מתקיימות- ייתכן ששם טמונה הבעיה:
– הגשתם שמרים שלא עברו טראומה (חימום/ קירור אינטנסיביים).
– השמרים הוגשו לתירוש בטמפ’ סבירה (לא רותח).
– הוגשה כמות שמרים מספיקה לצפיפות התירוש.
– התירוש אוורר כראוי.
במידה וכל ההנחות מתקיימות- סביר להניח שהכל בסדר.
אם מדובר בשמרי לאגר- ייקח יותר זמן עד שתראה פעילות בהשוואה לשמרי אייל.
אם מדובר בשמרי אייל- ייתכן ומכסה מיכל התסיסה לא אטום, או שהנשם לא יושב טוב במקומו. הגז ימצא את הנתיב הקל ביותר עבורו לצאת מהמיכל.
דרך טובה לוודא תסיסה היא לראות אם קיים קצף ופעילות שמרים (קרוייזן) על פני הנוזל (שמרי אייל) או בועות העולות מתחתית המיכל (שמרי לאגר). אם המיכל מספיק שקוף תוכלו לראות את הקרוזיין מבלי אפילו לפתוח את המיכל (או בעזרת פנס). אם לא- חטאו עם שפריצר את שפת הדלי והמכסה ופתחו חריץ להצצה.
דרך נוספת לא ויזואלית לוודא תסיסה היא ע"י מדידת צפיפות. משכו דגימה מהנוזל למשורה ובדקו אם קיים פער במדידה בהשוואה למדידת ה-OG (צפיפות התחלתית) כפי שנלקחה בסיום הבישול.

הסיבות להיעדר הגיזוז עשויות להיות רבות:
הכי טוב- עוד לא עבר די זמן. במיוחד בחורף או כשהבקבוקים מאוחסנים במקום קר- השמרים עובדים לאט וההגזה לוקחת זמן. חכו.
אחוז האלכוהול בבירה גבוה. דבר זה יותר סביבה קשה לעבודה עבור השמרים ומאריך את משך הזמן הדרוש.
השמרים “חלשים” או “עייפים”. אם הגשת השמרים לבאצ’ היתה לא מספיקה, האוורור לא איכותי, טמפ’ התסיסה לא אופטימלית ועוד- אוכלוסיית השמרים לא תהיה במיטבה והזמן הדרוש לגיזוז יתארך.
השמרים עברו טראומה. קירור יתר/ הקפאה של הבירה, חימום יתר (נסיון לפיסטור טרם הגזה) עשויים לחסל את רוב אם לא מרבית השמרים, ולמנוע יצירת הגזה בבקבוקים.
לא הוסף סוכר ביקבוק.
סוכר הביקבוק לא נמהל באופן אחיד בנוזל.
הפקקים אינם סגורים היטב על פיית הבקבוק.

תסיסת הלאגר שלכם “מאחרת” לעומת התססות האייל שאתם רגילים אליהם? לא לדאוג.
ככלל אצבע אנחנו מדברים על כ-48-72 שעות עד שניתן לראות את הפעילות בעיניים. כמו כן- ייקח לתסיסה גם יותר זמן לסיים.
בהתססת לאגר יש להגיש כמות גדולה יותר (כפי שתיים) מאשר בבירות אייל. הגשה של כמות שמרים קטנה מדי תאט את תחילת התהליך ומומלץ לבצע הרטבת שמרים.
כמו כן קיימת חשיבות לאוורור איכותי של התירוש. היעדר אוורור איכותי יגרור התארכות של שלב הלאג (“התרגלות”) של השמרים.
בנוסף- ברוב פרקטיקות ההתססה- שמרי לאגר יתססו בטמפרטורות קרות יותר מאשר שמרי אייל, דבר שגם הוא מאט את התהליך.
כמובן שישנה חשיבות גבוהה לטמפ’ הגשת השמרים וטמפ’ התסיסה (אשר ישפיעו רבות גם על טעמי הלוואי)

הגליצרין משמש כקריופרוטקטנט (cryoprotectant): מגן קפיאה.
כשמים קופאים הם מתרחבים, ומכיוון שהשמרים אינם יבשים, התאים שלהם מכילים מים והם עשויים להתפוצץ.
כמו כן מים שנמצאים בנוזל ייצרו קריסטלים קטנים של קרח שעשויים לקרוע את השמרים. הגליצרין עוזר למנוע את התופעות האלו. בנוסף – מקפיאים ביתיים (ובמיוחד כאלו עם מנגנון אנטי-פרוסט) חושפים את התרבית המאוחסנת למחזורים של הקפאה והפשרה. זה טוב כדי שלא יווצר קרח במקפיא, אבל זה ממש לא טוב כשמנסים להקפיא שמרים. הגליצרין עוזר גם לעמידה בפני שינויי הטמפ׳ האלה (ובנוסף עדיף להחזיק את המבחנות בקופסת קלקר עם קרחוני ג׳ל, כדי להשאיר ככל הניתן את הטמפ׳ קבועה).

בדרך כלל זיהום בקטריאלי יתאפיין בתסיסה ארוכה מגדר הרגיל, ובטעם חמוץ ש׳תופס׳ את הלשון ואחורי הפה.
וגם הריח לא משהו.
במקרים מסוימים ובהתאם לאורגניזם המזהם- ניתן יהיה להבחין בקורים דמויי קורי עכביש היוצרים קרום על פני הנוזל.

כל המים בנשם שלי עברו לצד אחד. זה רע?
לא. זה סימן שיש שחרור של גזים במיכל התסיסה, ושהם דוחפים את המים בנשם.

האם יש לסוג מיכל התסיסה השפעה על התסיסה?
ישנם שני סוגים כלליים של מכלי תסיסה – פלסטיק וזכוכית.
למיכל עצמו אין השפעה על התסיסה, אלא רק על נוחות השימוש והניקיון.
ישנם סוגי פלסטיק שאינם מתאימים לעבודה מזון, במיוחד בשלבים החמים שלו, אך כל הציוד הפלסטי הנמכר בחנויות המתמחות בארץ הוא טוב ומתאים.

לא לדאוג.
קורה.
בהרבה מהמקרים, תחילת התסיסה היא מאוד אגרסיבית.
הגלישה של קצף השמרים, כולל הכנסותו לנשם, העפה של הנשם או פתיחת המכסה הם עניין מוכר וידוע.
גורמים המעלים את הסיכוי לתסיסה פראית הם בירות המתחילות תסיסה בצפיפות סוכר גבוהה מאוד, ותסיסה בטמפ’ חמה ביחס לטווח הטמפ’ האידיאלי לזן השמרים שבשימוש.
חשוב לזכור כי יש להשאיר מרווח מספיק בין פני הנוזל אל מכסה המיכל. מרווח זה מכונה HEAD SPACE/ HEAD ROOM- ומטרתו- לתת מקום לראש הקצף השמרי הגדול שייווצר. (במיכל 25 ליטר- ממלאים כ-20 ליטר תירוש, ומשאירים כ-5 ליטר head space).
השארתם מרווח ועדיין זה לא עזר?
ניתן להחליף את הנשם הפלסטי הקטן בנשם “אקסטרה לארג’” המכונה blow off.
במקום הנשם מכניסים צינור לחור במכסה המיכל, ואת הקצה השני- טובלים בבקבוק/ כוס/ קערת מים עם נוזל חיטוי.
בצורה זו אנו מבטיחים יציאה פשוטה של הגז תוך שחרור לחץ ממיכל התסיסה, ומונעים כניסה של אוויר מהסביבה- בדיוק אותו התפקיד של הנשם הקטן.

אין בעיה.
לא כל שלבי התסיסה מתאפיינים באותו קצב ביעבוע. בהתחלה יותר ודי פראי לפעמים, ואחרי כמה ימים, כשנגמר שלב הגידול המהיר של השמרים – הקצב יורד. גם אין זהות בין תסיסה אחת לשניה, תירוש שונה ושמרים שונים יתנהגו באופן שונה.
בנוסף – יש משמעות גם למיכל התסיסה וליכולת שלו להתנפח, ואם במקרה יש חריץ שמאפשר לגז לברוח ממקום אחר.
אם ראית תסיסה אקטיבית – אין מה לחשוש משינויי קצב. זה המהלך הטבעי והתקין.

בירה לפני ביקבוק מעקצצת
אפשר להיות רגועים, יחסית.
סביר להניח שהבירה אינה מזוהמת: בירה לאחר התסיסה ולפני הביקבוק מכילה כבר פד"ח (CO2) מומס בתוכה, שכן לא כולו נפלט החוצה מהנשם. דבר זה אפילו יותר נכון לבירות שתססו בטמפרטורות קרות או במיכלים גדולים. זה יכול להוביל לבועות קטנות שניתן לראות על ההידרומטר וכן להרגיש בפה.
בנוסף, בירה לאחר התסיסה הינה חומצית (ערך לבירה “סטנדרטית” יהיה באיזור ה-pH 4.5) וזה עלול להוביל לתחושה חמצמצה ומעקצצת על הלשון.
אין בכך כדי לשלול את הסיכוי לזיהום, שאולי איכשהו כן קרה, אבל באופן כללי זו תופעה תקינה ומהלך נכון של סדר הדברים.

התשובה הפשוטה היא – עדיף שלא.
גם אחרי כיולים והצמדה למשוואה שאמורה לפתור לנו את בעית התמיסה המשולשת (תמיסה שמכילה מים, אלכוהול וסוכרים – כשהרפרקטומטר מתוכנן למדידת מים וסוכרים בלבד), עדיין ב-88% מהמקרים (על פי מחקר שנעשה עבור מגזין Zymurgy), תיהיה לנו סטיה של ±0.002 SG. לכן- בכל מקרה מומלץ תמיד למדוד FG באמצעות הידרומטר, השיטה הזו תיהיה הטובה ביותר והמדויקת ביותר למבשל הביתי.
אם בכל זאת חשקה נפשיכם בתיקון FG עבור מדידת רפרקטומטר, זאת תעשה על ידי שימוש בנוסחה הבאה (מתוך זימרג’י יולי-אוגוסט 2017):
FG= -0.002349Bx(i) + 0.006267Bx(f)
כאשר Bx(i) היא המדידה ההתחלתית, וBx(f) הסופית.
מדידת האלכוהול תיעשה על פי המשוואות הבאות:
ABW = 0.67062Bx(i)-0.66091Bx(f)
ABV = (FG *ABW)/0.791

זה הוא מקום מתורבת להתדיינות ציבורית

דין פורום זה כדין פארק ציבורי. גם אנחנו משאב ציבורי משותף — מקום לחלוק בו מיומנויות, ידע ותחומי עניין דרך שיח

כללים אלו קלילים ובלתי נוקשים, סך הכול הנחיות לסיוע בשיפוט האנושי בנוגע לקהילה שלנו ולשמור עלינו כעל מקום נקי ונעים להתדיינות ציבורית מתורבתת.

שיפור השיח

מזמינים כל אחד לסייע לנו לשפר את מעמדו של מתחם זה לכדי כר פורה לשיח על ידי פעילות יזומה לטובת שיפור השיח בכל דרך שהיא, קטנה ככל שתהא. במקרה של ספק בנוגע לתרומת הרשומה שלך לדיון, מוטב לחשוב קצת יותר לעומק ולנסות שוב מאוחר יותר.

הנושאים שנדונים כאן יקרים לנו וברצונני לקרב אותך כדי שיהיו יקרים גם לך. נא לכבד את הנושאים ואת המתדיינים, גם במקרה של מחלוקת על הנאמר.

אחת הדרכים לשיפור השיח היא על ידי חשיפת נושאים שכבר נדונים. מוטב לשוטט ברחבי הנושאים שקיימים כאן בטרם כתיבת תגובה או פתיחת נושא חדש, כך יגדלו סיכוייך לפגוש עמיתים נוספים החולקים אתך תחומי עניין.

קידום ההסכמה, גם במקרים של מחלוקת

יתכן שיתחשק לך להגיב למשהו שאינו מוסכם בעיניך. אין בזה כל פסול. אך עליך לזכור שיש לבקר רעיונות, לא אנשים. נא להימנע מצורות ההתנהגות הבאות:

• קריאה בשמות

• התקפה על רקע אישי

• תגובה על אופן התנסחות הפוסט במקום על התוכן

• סתירה מתוך דחף

במקום, מוטב לציין טיעונים סותרים שמסייעים בשיפור הדיון.

המעורבות שלך מכה גלים

הדיונים המתקיימים כאן משפיעים רבות על הגדלת מעגל המעורבות. נרצה את עזרתך בעיצוב עתיד הקהילה הזו בזכות בחירה בקיום דיונים מפרים שמעשירים את הפורום הזה לכדי מקום מעניין להיות בו — תוך הסתייגות מדיונים שאינם כאלה.

מערכת Discourse מספקת כלים שמאפשרים לקהילה הזו לזהות מתוך ההמון את התרומות הטובות (והגרועות) לרבות: סימניות, לייקים, סימוני דגלים, תגובות, עריכות וכדומה. מוטב להשתמש בכלים האלו לשיפור החוויה האישית שלך וגם זו של אחרים.

מטרתנו להשאיר את הקהילה שלנו במצב טוב יותר מזה שבו מצאנו אותה.

בעיה קוראת לסימון בדגל

למפקחים יש סמכות מיוחדת, להם האחריות על הפורום הזה. אך האחריות הזו חלה באופן חלקי גם עליך. בעזרתך, יכולים המפקחים לעצב את פני הקהילה הזו במקום לעסוק בזוטות כגון טיפול בהשחתות או שיטור.

במקרה של התנהגות בלתי נאותה, מוטב שלא להגיב. תגובתך מעודדת את ההתנהגות השלילית מעצם הכרתך בה, האנרגיה שנדרשת ממך ובזבוז זמנם של שאר חברי הקהילה. עדיף פשוט לסמן בגדל. אם יוגשו מספיק דגלים, תינקט פעולה כלשהי, בין אם באופן אוטומטי ובין בעזרת מעורבות של מפקח.

כדי לתחזק את הקהילה שלנו, שומרים להם המפקחים את הזכות להסיר כל תוכן וחשבון משתמש שהוא מכל סיבה ובכל עת. מפקחים אינם סוקרים פוסטים חדשים, המפקחים ומפעילי האתר מסירים את אחריותם על התוכן שמפורסם על ידי הקהילה.

לשמור על תרבות נאותה

האויב הגדול ביותר של דיון בריא ומועיל הוא חוצפה:

• יש לשמור על צורת התבטאות נאותה. אין לפרסם שום דבר שנחשב לפוגעני, נצלני או משמיץ על ידי אדם מן השורה.

• לא להתלכלך. אין לפרסם שום דבר מגונה או בעל אופי מיני מפורש.

• לכבד את הזולת. אין להטריד או לצער אף אחד, לרבות התחזות לאנשים או חשיפת הפרטים האישיים שלהם.

• לכבד את הפורום שלנו. אין להפיץ ספאם או להשחית בכל צורה אחרת את הפורום.

אלו אינם תנאים מוחשיים עם הגדרה מדויקת — מוטב להימנע אפילו מהתנהגות שעשויה להתפרש כמו אלו שצוינו. במקרה של ספק, עליך לשאול את עצמך מה הייתה תחושתך אם הרשומה שלך הייתה מופיעה בעמוד השער של ידיעות אחרונות.

זה הוא פורום ציבורי, מנועי חיפוש מתעדים את הדיונים האלה. מוטב להשתמש בסגנון לשוני, קישורים ותמונות שמתאימים לכל המשפחה ולחברים.

אין טעם להתפזר

תמיד מוטב להשקיע מחשבה בהגשת התכנים בצורה הנכונה ביותר, כדי להשאיר יותר זמן לדיונים ופחות זמן לסדר וניקיון. לכן:

• אין לפתוח דיון בקטגוריה בלתי מתאימה.

• אין לפתוח את אותו הנושא תחת מספר קטגוריות.

• אין לפרסם תגובות חסרות תוכן.

• אין לסטות מן הנושא באמצע הדיון.

• אין צורך לחתום על הרשומות שלך — לכל רשומה מצורפים פרטי הפרופיל שלך.

במקום לפרסם תגובות בסגנון „+1” או „מקובל עלי” וכן הלאה, יש להשתמש בכפתור הלייק. במקום להסיט נושא קיים לכיוון שונה לחלוטין יש להגיב כנושא מקושר.

יש לפרסם חומר מקורי בלבד

אסור לך לפרסם אף חומר דיגיטלי השייך לגוף צד־שלישי ללא רשות מפורשת. אין לך אפשרות לפרסם תיאורים, קישורים ושיטות שקשורות בגניבת הקניין הרוחני של מישהו אחר (תכנה, סרטון, שמע, תמונות) או עבירה על כל חוק אחר.

ההצלחה תלויה גם בך

אתר זה מופעל על ידי הצוות המקומי הידידותי ועל ידיך, כחלק מהקהילה. אם יש לך שאלות נוספות בנוגע לדברים שאמורים לעבוד כאן, יש לפתוח נושא חדש בקטגוריית המשוב על האתר ולדבר אתנו! אם יש איזה נושא קריטי או דחוף שלא ניתן לטפל בו באמצעות נושא על או סימון דגל, יש ליצור אתנו קשר ישירות דרך עמוד הסגל.

תנאי השירות

אכן, קשקשת משפטית זה שעמום אחד גדול, עם זאת, עלינו להגן על עצמנו – וכפועל יוצא מזה עליך ועל הנתונים שלך – מפני מגוון מרעין בישין. יש לנו תנאי שירות המתארים את ההתנהגות והזכויות שלך (וגם שלנו) על תוכן, פרטיות וחוקיות. כדי להשתמש בשירות זה, עליך לציית לתנאי השירות.